עולם הבא (המשך)

מאמר ב: הפולמוס על הרמב"ם

בראשית דברי ר"י בר יקר (עי' מאמר הקודם) כתב, שדעת הרמב"ם ש"אין עולם אחר תחיית המתים כי אם גן עדן" ומשמעות הדברים שהמתים שיחיו ישובו שוב לעפרם ויחזרו לגן עדן, ובהמשך דבריו בפירוש התפילות שם, הוכיח כן גם מהספרי (וזאת הברכה סי' שנז) "אל תקרי הים אלא היום מלמד שהראהו העולם כלו מיום שנברא עד יום שיחיו המתים", ולאחר מכן אמרו שם "עיר התמרים מלמד שהראהו גן עדן וצדיקים מטיילים בה שמשולים בתמרים", ומשמע שגן עדן הוא אחר תחיית המתים. ועיקר דברי הרמב"ם הם בפ"ח מהל' תשובה, שהאריך בכך שעולם הגמול הוא עולם הנשמות, וז"ל (שם ה"ב): העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים, "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה", הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו "צדיקים יושבין" דרך חידה אמרו כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה "בעטרה שעטרה לו אמו", והרי הוא אומר "ושמחת עולם על ראשם" ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל. ע"כ. ויעויין עוד מה שהאריך בזה בפירוש המשנה לפרק חלק (סנהדרין פ"י מ"א).

והנה מדברי הרמב"ם האלו שהעולם הבא אינו אלא לנשמות היו מהראשונים שהבינו כי דעתו ח"ו שתחיית המתים אינה כפשוטה שהגוף עצמו יקום לתחיה אלא כעין משל לענין הישארות הנפש, וחשדו אותו בכך שנטה בזה אחרי הפילוספים הגויים, לומר שהגוף החומרי ודאי יכלה. והראשון יצא הראב"ד בהשגות להל' תשובה שם, שכתב בזה"ל: דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד, וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה שהרי אמרו "עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחטה וכו'" וכן היו מצוים לבניהם "אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה", וכן אמרו שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם, וכן אמרו "במומם עומדין ומתרפאין", וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים, אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל. ע"כ. אכן הרמב"ם מודה בכך שתחיית המתים היא כפשוטה, וכדלהלן.

והנה על דברים אלו שחשדו את הרמב"ם שהוא כופר בתחיית המתים נכתבו הרבה איגרות. ומהם מה ששלח הרמ"ה לחכמי לוניל כנגד הרמב"ם ונדפסו בקובץ "אגרות הרמ"ה" (סי' ג, י), ור' אהרן מלוניל השיב לו להליץ טוב בעד הרמב"ם (שם איגרת כא-כג) והרמ"ה השיב על תשובתו (שם איגרת לב-מו), ושוב שלח הרמ"ה את כל דברי הריבות אל הר"ש משאנץ שיכריע ביניהם, והוא השיב והסכים לדעת הרמ"ה (עי' אגרות הרמ"ה שם סי' נו-נח, עא-עב).

וביד רמה (סנהדרין צ.) הוסיף, שאגרת כזו שלח גם רב שמואל בן עלי גאון שהיה ראש ישיבה בבבל בדורו של הרמ"ה, ואגרתו נדפסה בקבץ על יד (מק"נ, כרך כה עמ' 66). ואכן כבר שלחו לרמב"ם עצמו איגרות על כך בחייו, כמובא ביד רמה (סנהדרין צ.), שהיו בארץ תימן ובאספהאן (- פרס) אנשים שכפרו בתחיית המתים ורצו לתלות את עצמם ברמב"ם, והיהודים שבאותם שלחו לרמב"ם על דעתו בתחיית התים. והרמב"ם כבר האריך להשיב באיגרת הנקראת "איגרת תחיית המתים" ובה הבהיר דעתו שודאי תחיית המתים תהיה כפשוטה, וכפי שכתב בפירוש המשנה (סנהדרין פ"י מ"א), שסידר את י"ג עיקרי האמונה המפורסמים ובהם האמונה בתחיית המתים. ויעויין ביד רמה (שם) שהביא את דברי האיגרת הזאת בקיצור, וכפי הנראה בזמן שהרמ"ה שלח את איגרותיו כנגד הרמב"ם טרם ראה איגרת זו.

אכן אף על פי שעיקרי האמונה של העולם הבא ובתחיית המתים אין עליהם חולק ח"ו, מכל מקום מחלוקת גדולה היא  בין הרמב"ם לאלו שכתבו כנגדו. ולפי שלדעת הרמב"ם עיקר הגמול והשכר הטוב לצדיקים הוא לנשמה, ולפי שהגוף אינו יכול כלל להשיג את ההנאות הרוחניות האמתיות, ולפיכך דעתו שהעולם הבא שדיברו בו חז"ל הוא עולם הנשמות, ותחיית המתים שתהיה לעתיד לבוא אינה חלק מעולם הגמול, אלא שכיון שבמהרה בימינו יבוא מלך המשיח ועם ישראל יחזרו לגדולתם ותפארתם, וגם עבודת בית המקדש תשוב למקומה, ומלאה הארץ דעה את ה', לפיכך הקב"ה יחיה את המתים כדי שכולם יזכו לחיות בימים אלו ולעובדו בשלמות, אבל כל זה אינו אלא חלק מעניין עולם העבודה של עולם הזה, אבל הגמול האמיתי הוא עולם הנשמות לאחר שלבסוף כולם ישובו לעפרם ויקבלו את חלקם שתיהנה נשמתם מזיו השכינה כל אחד כפי מדרגתו, ועל כך נאמר "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא  מכל חיי העולם הזה". ושאר הראשונים נחלקו על הרמב"ם, שהמתים שיחיו לעתיד לבוא לא ישובו לעפרם אלא יזכו לחי נצח של גוף ונשמה יחד, כדלהלן, והוא עולם הגמול העיקרי. ומחלוקת זו אם המתים שיחיו שבים לעפרם היא שדן בה ר"י בר יקר הנ"ל. ועי' בחי' הר"ן (סנהדרין צ.), שזו היא מחלוקת ישנה במדרשות ואגדות החולקות זו עם זו.

ורב סעדיה גאון (האמונות והדעות מאמר ז), כבר החזיק בדעת האומרים שהמתים שיחיו לא ישובו לעפרם, וז"ל: אם ישאל שואל (וכו'), הימותו אחר כן, ואשיב, כי לא ימותו אבל מעתיקים אותם מימות המשיח אל נעימות העולם הבא. ע"כ. וע"ש שהביא ע"ז את דברי הגמ' (סנהדרין צב.),"תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינן חוזרין לעפרן". וכן דעת הראב"ד בהשגתו שהובאה לעיל, והרמ"ה (יד רמה סנהדרין צ. ובאגרות הנ"ל). ולדעת ראשונים אלו, עולם הגמול אינו רק לנשמות, אלא הגמול הוא גם לגוף, שיזכה ליהנות מזיו השכינה יחד עם הנשמה. וכן רבי עובדיה מברטונרא, אף על פי שדרכו לפרש את המשנה על פי הרמב"ם, בענין זה גילה דעתו שסובר כהחולקים, שכתב על דברי המשנה (סנהדרין פ"י מ"א) "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" בזה"ל: ועולם הבא האמור כאן הוא העולם הבא אחר תחיית המתים, שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים, כחמה וכלבנה וככוכבים, כדמייתי בגמרא בהאי פרקא, "מתים שעתידים לחיות אין חוזרין לעפרן", והעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ואף על פי שיש בו גוף וגויה, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו, אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפני קטנו, משום הכי קתני יש להם חלק. ע"כ. וכתב עוד שם על מה ששנינו "האומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעוה"ב": בגמרא (צ.) קאמר, "וכל כך למה, תנא, הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים", ומכאן אני מוכיח שעולם הבא האמור במשנה זו אינו העולם שהנשמות מונחות בו בזמן הזה, אלא העולם של תחיית המתים כדפרישית. ע"כ.

והרמב"ן בתורת האדם (שער הגמול) האריך יותר בביאור הענין, וז"ל: ועל כן נאמין אנחנו במה שאמרו (סנהדרין שם) "מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרם, ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן עולמו מה הן עושין, הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים והם שטים על פני המים", ופירוש הכנפיים, לבישת הנפש מַלְאֲכוּת והתלבש הגוף עמה, ושלא תתבטל בבטול היסודות, וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד "למען ייטב לך" לעולם שכולו טוב "והארכת ימים" לעולם שכולו ארוך, ר"ל שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין "אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך" הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד. עכ"ל.

ולהלן יבואו הדברים ביתר ביאור בס"ד מדברי רבינו הרמח"ל. ועי' עוד בס' העיקרים (מאמר ד פ"ל), ובספר מראות אלקים המכונה "עבודת הקודש" לר' מאיר בן גבאי (שער שני סי' מא-מב). ויבואו גם דברי המאירי ועוד ראשונים בזה בעזרת ה'.