אברהם ביטון: הליכה אחר הרוב

על מעשה בתנורו של עכנאי

"באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטת". - אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני. אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו? - אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. - אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים? - אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך. - אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח. תנא: אך גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו". (בבא מציעא נט ע"ב).

על מעשה זה יש לשאול שאלה בסיסית, מה היה חטאו של רבי אליעזר הגדול, שבגללו נידו אותו, מה הוא כבר עשה? חלק על הרוב, נו ואז.

דבר נוסף, למה הוא קיבל את הנידוי, (חלץ נעליו וישב על הקרקע, וכו'), הרי הוא צודק, שהוא יעמוד וינדה את החולקים עליו.

נראה להציע רעיון: כל חברה חייבת הכרעה בנושאים חלוקים, כאשר יש ויכוח בין אנשי החברה, עליהם להכריע על פי הרוב, ולחייב את המיעוט לנהוג כן, לא שייך מצב שבו מיעוט אנשים יכפה את דעתו על הרוב, ובודאי שלא שייך מצב שבו כל אחד עושה את מה שהוא רוצה. דבר זה הוא כלל בסיסי בחברה.

נידוי אין פרושו עונש כמו מלקות, או קנס. אלא פרושו הרחקה מהחברה, המנודה אינו נכנס לבית הכנסת, אין יושב בחברת אנשים, ועוד ועוד.

כאשר אדם מסויים – גדול ככל שיהיה – מחליט ללכת עם האמת שלו, ולא לקבל על עצמו את הכרעת הרוב, הוא אינו יכול להישאר בחברה הזאת, עליו לפרוש מעצמו, ואם אינו פורש, על החברה להרחיק אותו, שכן הוא מערער על יסוד החברה.

רבי אליעזר הגדול היה נראה לו לטהר, והרוב היה נראה להם לטמא, עד כאן הכל בסדר, אולם כאשר היתה הכרעה לטמא, היה לו לרבי אליעזר לקבל עליו את הכרעת הרוב, כאשר הוא החליט לא לקבל עליו את דעת הרוב, ולהישאר בדעתו, באמת שלו, הרוב אינו יכול להכיל אותו, שכן אי אפשר שיהיה מצב שבו המיעוט יעשה כרצונו, ולכן אמרו לרבי אליעזר, שיצא מחברתם, ולכן נידוהו.

ואף רבי אליעזר הגדול הסכים עם הרעיון הזה, שבו החברה חייבת דרכי הכרעה, ואין מצב שבו כל חכם יפסוק את דעתו, נגד הרוב, ונגד ההכרעה, ולכן הוא קיבל עליו את הנידוי, ובעצם בחר לו בחברה אחרת, והעדיף להיות כך מאשר להישאר בתוך החברה, ולא לקבל עליו את מרותה.