אברהם ביטון: המציאות והרעיון
על היחס בין האגדה להלכה, ובין המחשבה למציאות
אם נשאל: האם כעת נעקרות ערים בישראל? האם נקבל תשובה בסגנון כזה: כן! היות וכעת לא מחזיקים שכר סופרים, ובירושלמי בחגיגה (פ"א ה"ז) מובאת מימרת רבי שמעון בן יוחאי: "אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים". והיות וכבר תקופה ארוכה קוצצו התקציבים, וירדו התרומות לישיבות, אם כן נכנסו להגדרה של 'לא החזיקו שכר סופרים ומשנים', וודאי שיש עיירות שנתלשו ממקומן. האם התשובה קבילה?
נראה לכולנו שלא, אך למה? הרי אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואם התקיים התנאי של 'לא החזיקו' יתקיים גם 'עיירות שנתלשו'. למה ברור לכולם שאי אפשר להשיב ממאמר זה תשובה לשאלה מה קורה בעולם.
כאשר אומרים משפט בצורה כזו: אם קיים א קיים ב. אי אפשר להסיק שאם קיים ב גם א קיים, שכן המשפט: אם קיים א קיים ב, אומר לי רק שאפשר להסיק מ-א את ב, ולא להיפך. ולכן באופן כללי, בכל מקום שבו היחס הוא אם קרה א הוא משום שעשו ב, אין להסיק שאם עושים ב קורה גם א. יתכן ש-ב גורם ל-א, או ל-ג, או ל-ד, וכן הלאה.
אך נראה שיש כאן עניין נוסף: ישנם כמה רבדים, מציאות, ורעיון, הרעיון בא כדי לתת משמעות למציאות. וכך כאשר המציאות היא שיש חורבן ועם ישראל גולה, יש רעיון שאומר שהחורבן הוא בגלל שנאת חינם, והגלות בגלל שעזבו את התורה, כדברי הגמרא, וכן הלאה.
אך הכל בנוי בצורה כזאת, המציאות נתונה וידועה, ועליה מרכיבים את הרעיון שנותן משמעות במציאות, והרעיון אינו תלוי באויר. ולכך לא ניתן ללמוד את המציאות מהרעיון, ולומר אם כעת עוזבים את התורה, הארץ שוממה ועזובה, הרעיון אינו יכול ללמד את המציאות, שכן הוא אינו כלי ללימוד המציאות.
בצורה דומה ניתן להסביר את היחס בין ההלכה והקבלה, שלרוב הפוסקים אין השפעה של הקבלה על ההלכה [על כל פנים באופן מוחלט, ואכתוב על כך בפעם אחרת], ואתן דוגמה תאורתית: יש מצוה להניח תפילין, ובקבלה יש הסבר למצוה זו, מי שישיג ויקיים את ההסבר בלי תפילין, האם הוא יהיה פטור מלהניח תפילין, לא נראה שיש מי שיטען כך. למרות שבעלי הקבלה יהיו משוכנעים במאה אחוזים שזהו ההסבר והרעיון למצוה, עדיין הם יטענו שצריך לקיים את המצוה בצורה הטכנית.
גם בזה צריך להבין שיש שני רבדים המצוה שצריך לקיים, והרעיון של המצוה שנותן המצוה משמעות ותוכן, אך הרעיון נגזר מהמצוה ולא המצוה מהרעיון, ולכן אי אפשר ללמוד שום הלכה מהרעיון, יהיה מה שיהיה. [אציין כי דבר זה שנוי במחלוקת בדורות האחרונים, שבו היו שהניחו הלכות פסוקות מרעיונות קבליים].
לרבים נראה הרעיון הזה זר, הוא נותן תחושה של פקפוק במאמרי חז"ל, אך צריך להבין שהמאמר הוא רעיון למצוה או למציאות, ולא לימוד והבחנה מהי המצוה או המציאות. וכמו שברור שאין לומדים את המציאות מן הרעיון, כך צריך להיות ברור שלא לומדים הלכה מן הרעיון והמחשבה ומן המדרש והאגדה.
המעניין הוא שכאשר ההלכה והמציאות חופפים, גם אנשים שנזהרים בדרך כלל שלא ללמוד מציאות מהרעיון, במקרה זה ילמדו את המציאות, וכוונתי לסוגיית התכלת.
ישנה שאלה: מהו החילזון שהקב"ה ציוה לתת בציצית שהיא שאלה בהלכה. ויש שאלה נוספת: האם הוא מצוי לפנינו, שזו שאלה במציאות. וכן ישנו רעיון בכתבי האר"י ז"ל, שהתכלת שייכת לגאולה ולא לגלות.
יש שטוענים שהתכלת לא התגלתה בימינו, היות והתכלת שייכת לגאולה ולא לגלות. אך גם כאן יש כשל בטיעון, כאשר התכלת נעלמה היה רעיון שזה בגלל הגלות, אך כאשר דנים המציאות: האם התכלת התגלתה, אי אפשר ללמוד את המציאות מהרעיון, ואם רוצים לקיים את הרעיון בכל זאת, צריך להביא הסבר, למה המציאות שבה התכלת התגלתה לא סותרת את הרעיון, ולומר שלקראת הגאולה התכלת תתגלה, וכדומה. אך אי אפשר להביא ראיה מהרעיון למציאות.
והסיבה לכך שאנשים לומדים במקרה הזה את המציאות מהרעיון, היא בגלל הערבוב בין השאלה: איזה חילזון הקב"ה ציוה שיעשו ממנו פתיל תכלת, לשאלה: האם החילזון הזה מצוי בימינו. את שניהם אי אפשר ללמוד מרעיון, אך הטעות הנפוצה יחסית בלימוד הלכה מרעיון, הביאה ללימוד מציאות מרעיון. שבהשוואה למקרים אחרים מעלה גיחוך, כמו הדוגמה שהבאתי בתחילת המאמר.
מאמר מרתק ביותר! כעין דבר זה ראיתי בגרי"ד סולובייציק, בבעיית הרע בעולם, שאי אפשר לגשת לרע ממבט הספקולטיבי-מטאפיסי, דהיינו מב' לא', שאין משמעות כזאת בחז"ל. הרי היהדות בוחנת דבר רק בבחינת המוח האנושי, שהרי הוא לא יכול להקיף את הרע בכללו, שהרי איוב שגה, כיוון שניסה להשיג את הרע בטבעו, לכן מניח הגרי"ד שיש להמיר את החקירה המטאפיסית בעשייה הלכתית אתית. האדם אינו צריך לשאול מדוע יש רע בעולם, אלא מה אני אמור לעשות שאני נפגש ברוע?.
השבמחק