מצווה הבאה בעבירה (הרהורים בחגיגת יום ירושלים בציבור החרדי)

מצווה הבאה בעבירה (הרהורים בחגיגת יום ירושלים)

 

במאמר זה רצוני לדון בשאלה שעלתה באתר כיפה בשנת 2015. ואציג כאן את תוכן השאלה:

"איך אפשר לדון לכף זכות את החרדים שאינם מתייחסים ליום ירושלים? הרי "גם הם היו באותו נס" והישוב היהודי בארץ ניצל ממוות לחיים בניסים גלויים, והכותל המערבי ומזרח ירושלים עברו לידינו. למה הם לא עושים יום הודיה לה'??"

השאלה טובה בהגדרתה - אך לוקה מאוד במהותה, וכאן אתחיל לפרקה מכל כיון.

קודם כל לפני ששואלים שאלה כזאת צריך לנסות להתחקות אחר המבנה של הציבור החרדי דהיינו באספקט האנתרופולוגי שלו ולאחר מכן אפשר לטפל בגוף השאלה.

לא אנתרופולוג אנכי, אך מכיוון שספרי המחקר והביוגרפיה הרבנית פתוחים לכל דורש, אפשר על ידם לגבש רעיון אנתרופולוגי לכדי עור וגידים.

אשתמש במאמרי זה בכמה קווי יסוד ספרותיים מקבילים- הספרות האקדמית והספרות הרבנית.

 

התפוררות מעמד הרבנות הפורמלית והשלכותיה (בקיצור)

 

לפני פירוק ועד ארבע ארצות הקהילה היהודית המזרח אירופית התפארה ברבה, כמה שהקהילה הייתה יותר מכובדת ועשירה כך גדלה שאיפתה למנות רב גדול יותר. דהיינו אם הקהילה היתה עשירה ובמעמד גבוה אז בידוע שרבה היה יותר גדול ושמו הולך לפניו. הגדלות באותה תקופה נמדדה בגאונות התורנית ובהיקף  ידיעותיו הרחבות, וממילא כאשר היו ממנים רב מטעם הקהילה (ראשי הקהל) המינוי היה לרצונם ולתפארתם, וההומוגניות הזו יצרה כר פורה לרבנים והעלתה את קרנם למעלה. חיבור זה יצר בקהילתיות הערצה לרבם וגיבוש קהילתי, למשל היה אדם מקהילה א' מתפאר ברבו לפני אדם מקהילה ב' וכך כל בני קהילה א'.

אלך כאן עם שיטתם של ד"ר פרידמן והרב איתם הנקין הי"ד, שאין פרוק ועד הארצות גרם להתפוררות מעמד הרבנות (עיין ד"ר יעקב כ"ץ  'גוי של שבת', והרב חיים פ. בניש השיפוט היהודי בראי ההיסטוריה מבית שני ועד ימינו.) אלא דווקא תמורות הדור כגון ההשכלה שזרחה שמשה בעולם. וצורת הרבנות החדשה שהתפתחה באירופה ע"י תנועת החסידות, והתפתחות הדפוס (והעלות הממונית להדפסה ירדה פלאים ולכן היה יותר קל לפרסם דבריו של משפיע\רב מעבר לגבולות עיירתו) כל התמורות הללו הביאה את המושג רבנות להיות פחות רלוונטי במישור הלמדני וההלכתי, ולעומת זאת לגדול במישור ההשפעתי והכריזמטי (ובעניין זה עיין בספרו של ד"ר הרשקוביץ- המהרי"ץ חיות.) ולכן השאלות נהיו פחות פורמליות (חוש"מ) ויותר פולקלוריות (אוה""ח) ולכן ההומוגניות שהרב יצר בקהילתו נפרצה וההנהגה הפכה לכלל אזורית, תקדימים לדבר ר' אלחנן ספקטור, ר' ישראל מאיר הכהן ועוד. וזה לדעתי מה שהביא לעולם את האב טיפוס האורתודוקסי החרדי, מאז הפרטיקולריות הקהילתית נעלמה ובמקומה עלתה מן הרחצה ההנהגה הציבורית הכללית.

ההנהגה הציבורית החרדית שאבה את כוחה דווקא במישור הציבורי ולאחר בירור הגבולות נסגר ונתחם אותו ציבור מכל כיון. (עיין בעניין זה בספר 'הגדולים' של בנימין בראון וניסים ליאון בהקדמה).

 

חגיגות יום ירושלים בחסות עיריית ירושלים- חדש אסור מהתורה

 

אחרי כל המבנה הקצר בניסיון להתחקות אחר המעצבים של הציבור החרדי מכאן הייתי רוצה לנסות לגבש עמדה על אותו תיחום שהזכרנו.

שבתאות השכלה ומה שביניהם- אחר תנועת השבתאות בעוד הציבור המזרח אירופי מלקק את פצעיו קמה לה תנועה חדשה 'ההשכלה'. השומרים הנאמנים של האומה התלבטו בפתרון הבעייה ובזהירות יתירה התכוננו למלחמה גלויה, להתראות פנים עם מתקיפיהם. העובדה שההשכלה הברלינית לא גילתה את קלפיה לעיני השמש וממילא לא היה תוכה כברה, הכבידה מאוד על לוחמי מלחמת הקודש (אפייני הוא המקרה שקרה לחתם סופר עם ר' דוד הכהן פריעזענהויזען). הלא כלפי חוץ נראתה ההשכלה כמלאך הגואל, לנו היא ולא לצרינו! הלא היא דורשת את טובת העם. היא מבטיחה ללמד את הנוער היהודי אומנות נקייה ומלכת מחשבת, כדי להחיש על ידי זה את שיפורו הכלכלי ואת התקדמותו התרבותית! וכל ההענקות הללו אינן בניגוד להלכה המקובלת. אם היהודי ילמד פרק בדרך ארץ, יהיה אזרח טוב, ירכש לעצמו השכלה עולמית וידע את נימוסי המדינה (עיין יצחק ברויאר- הכוזרי החדש, בהקדמתו של ר' מרדכי נוגרשל). זוהי השאלה והטענה וזוהי האיצטלא, שבה הלבישו אוהדי ההשכלה הברלינית את כוונותיהם ועל ידה תבעו בפה מלא ממנהיגי האומה החרדית את עלבון שערי ההשכלה, שלא נפתח בחכמה על ידי בחורי הישיבות! (עיין בעניין זה במכתבו של ר' ברוך משקלוב לגר"א).

מנהיגי הדור עמדו על פרשת דרכים והיה עליהם  להחליט על אחד משני המוצאות הבאים:

א) לחזק את הישיבות הישנות ביתר שאת וביתר עוז ולהעמיד מהן רבנים גדולים בתורה וביראה והכל על טהרת הקודש, כשיטת קדמונינו מבלי להיכנס לכל פשרה שהיא עם המשכילים.

ב) למצוא מזיגה יעילה של קול תורה עם השכלה, היינו לגדל דור חדש של תלמידי חכמים, שידם רב להם גם בהליכות העולם ובהשכלה המודרנית, ואז מתוך ההשכלה יוכלו להילחם בהשכלה (עיין בדברי ר' יצחק ספאלטער).

הגישה הראשונה כידוע שייכת לגישתו של ר' נתן אדלר ויורשו במלחמת הקודש החתם סופר. הרי ידועה אמרתו של החתם סופר 'חדש אסור מן התורה' שגלש מעבר להלכה בהלכות תנופת העומר לגישתו במלחמה נגד כוחות הפרוגרסיביים השונים בדורו. לעומתו - הגישה השנייה הייתה נחלתו של המהרי"ץ חיות (עיין ד"ר הרשקוביץ- מהר"ץ חיות).

הגישה הראשונה התפתחה והביאה לעולם את מצעו של הציבור החרדי המודרני וכך היוותה את התיחום שלו במובן של שמרנות (פעמים שהשמרנות חורגת מאמות המידה המקורי שלו עיין בספרו של ד"ר מיכאל אברהם- אמת ולא יציב: על פונדמנטליזם, ספקנות והתבגרות פילוסופית).

אם כן השאלה הראשונה שנשאלה באתר כיפה לוקה בחסר בחוסר הידע ההיסטורי והתפתחותו של הציבור החרדי במרוצת השנים ולכן אחרי הכל תודה לך עיריית ירושלים על טקסים על מימון הערב הנפלא של יום ירושלים וגם לך מדינת ישראל אנו מעדיפים לחגוג בדרך שלנו יום ירושלים, כי כך מאורי הדור "חדש אסור מן התורה" .