עולם הבא (4)

מאמר ד: גן עדן וגיהנם, דורו של משיח.

 דבר נוסף שדן בו ר"י בר יקר שהובא מאמר הראשון, הוא במהותו של הגיהנם, שכתב שם בזה"ל "ואין לתמוה איך ידונו הנפשות בחמה שהרי נדונות בגהינם ואין אנו מתמיהין עליו". כאן העלה נדון אם הגיהנם הוא יציאת חמה מנרתיקה או שהוא דבר אחר, ויעויין בגמ' עירובין (יט.) וסנהדרין (קי.) שעדת קורח נבלעו בגיהנם, וא"כ משמע שהגיהנם נמצא במעמקי האדמה, וכן בשבת (לט) אמרו על חמי טבריה שלדעת ר' יוסי הם תלדת האור, מפני שעוברים על פתחה של גיהנם, וכן בסוכה (לב:) "תני רבה בר מרי משום רבן יוחנן בן זכאי, שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם". אמנם לפי המקובל בדברי חז"ל בהרבה מקומות הגיהנם הוא בעולם הנשמות לאחר מיתה, ואם כן אינה אש גשמית הנמצאת במעמקים אלא בריאה רוחנית, וכמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי עצמו בשעת פטירתו (ברכות כח:) "יש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי". וכמו כן נתחבטו רבותינו הראשונים על גן עדן, אם הוא נמצא בעולם התחתון, כמו שנראה מאדם הראשון, או שהוא בריאה רוחנית לעולם הנשמות. ועיין מה שכתב בזה הרמב"ם בפירוש המשנה (סנהדרין פ"י מ"א), והרמב"ן בתורת האדם (שער הגמול). ומי שהאריך בענין גן עדן וגיהנם הוא רבי משה די ליאון בספר הנפש החכמה (חלק שני ושלישי). ועי' עוד האמונות והדעות לרס"ג (מאמר ט), וס' סודי רזיי לבעל הרוקח (ח"א אות ו).

ענין נוסף שיש להביאו, מה שחקר הרס"ג (האמונות והדעות סוף מאמר ז), בענין אותו דור שיהיו חיים בזמן תחיית המתים, האם גם הם יחיו לעולם בלא מוות, וכתב שדעתו נוטה שאותו שראו את הישועה בעיניהם להם לא הובטח שיחיו לעולם, ולפיכך הם ימותו אלא שיחיו שנים רבות, ועליהם נאמר "הנער בן מאה שנה ימות", דהייינו שימותו לאחר שנים רבות, ומי שימות בן מאה יאמרו שמת נער. ויעויין בגמ' (סנהדרין צא:): עולא רמי, כתיב "בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", וכתיב "כי הנער בן מאה שנה ימות לא יהיה משם עוד עול ימים", לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים, ונכרים מאי בעו התם, הנך דכתיב בהו "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם". ע"כ. וכתב ע"ז הר"ן בדרשותיו (דרוש ה בע"א) בזה"ל: ולפי הנראה לדעת עולא כי ישראל שיראה ימות משיחנו לא ימות לעולם, ולפיכך הוצרך להעמיד מקרא שכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות באומות העולם. ונתברר מזה שהיה עולא סובר, שמה שהנביא מנבא בלע המות לנצח, הוא לימות משיחנו ולא לעולם הבא. ע"כ. ונראה מדברי הר"ן שבא להוכיח מדברי עולא שלא כדברי הרס"ג, שכל איש ישראל שיראה פני משיח לא ימות לעולם, ורק הנכרים הם אלו שימותו בשיבה טובה.

ומי ששנה לנו משנה סדורה וערוכה בענין תחיית המתים, הלא הוא רבינו הרמח"ל בספרו דרך ה' (ח"א פ"ג) וביתר ביאור בדעת תבונות, ועל פי דרכם של רוב רבותינו הראשונים שצדיקים שיקומו אינם חוזרים לעפרם. ותורף דבריו, ששלמות האדם ותיקונו הוא על ידי גופו ונשמתו יחד, שהנשמה מזככת את הגוף ומביאה אותו לשלמות, ועניין תחיית המים הוא תולדה של חטא אדם הראשון, שלאחר שחטא ונתקלקל הוא לא יכול לשוב לתיקונו ולהגיע לשלמות בלא מיתה, ולפיכך תחיית המתים היא תחילת הכנת האדם לחיי הנצח של העולם הבא.

ומדברי רבינו הרמח"ל שם מבואר עוד, שגם עניין חידוש העולם לאחר שית אלפי שנין היינו כעין תחיית המתים של העולם עצמו, שהעולם עצמו נתקלקל על ידי חטא עץ הדעת, ולא יוכל להגיע לתיקונו עד שיחרב ויבנה מחדש. והרחבת הדברים באה בדעת תבונות, וז"ל: חכמינו ז"ל הורונו שהעולם מתקיים שיתא אלפי שנין, ואחר כך אלף השביעי הוא חרוב, ואחר כך הקדוש ברוך הוא מחדש עולמו. ועוד מצאנו שאמרו (דף צב.) על אלף השביעי: "צדיקים מה עושים, הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים ושטים על פני המים, שנאמר וקוי ה' יחליפו כח". מפשוטן של דברים אנחנו למדים ששלשה זמנים יש, והם, שיתא אלפי שנין אלף השביעי וחידוש העולם, שיתא אלפי שנין העולם עומד כמו שהוא עתה, אלף השביעי עדיין לא נתחדש העולם, והצדיקים הם כמו שחיו בתחיית המתים אלא שהקב"ה עושה להם כנפים וכו', וחידוש העולם, שהקב"ה יחדש את העולם חידוש גמור. ואמנם העולם כמות שהוא עתה, הנה אנחנו רואים שהגוף יש לו כל השליטה כאיש השורר בביתו כי זה מקומו ולא אחר, אך באלף השביעי הנה הצדיקים מתעלים מן הארץ, ונשאר הגוף חוץ ממכון שבתו ואינו אלא כאיש נודד ממקומו וכאורח נטה ללון, על כן לא תשאר לו שליטה אלא כמשה רבנו ע"ה בעלותו ההרה, שכיון שנתעלה מן הארץ לא הלך עוד בדרך יושבי הארץ. וכן לאלף השביעי קראוהו חז"ל (עי' דף צז א, ומשנה תמיד פ"ז מ"ג): "יום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים", כי שובתים בו מכל מלאכות הגופניות שהם החול, אך הגוף לא סר עדיין ממציאותו, כי לא ניתן חידוש עדיין לבריאה. אבל מחידוש העולם והלאה, שהוא "למחר לקבל שכרם", הנה אין צריך עוד לשליטת הגוף כלל, כי אינו צריך אלא לצורך העבודה בזמנה, אבל יהיה מציאותו טפל לנשמה, להתעדן בטוב העליון לנצח נצחים. ע"כ. ודברי הרמח"ל מתיישבים היטב עם דברי הרמב"ן בשער הגמול שהובאו לעיל (סוף מאמר ב).

אכן מה שביארנו לעיל בדעת הר"ן שאיש ישראל שיחיה בזמן התחייה לא ימות לעולם, לשיטת הרמח"ל אין מקום לומר כן, שהרי גזירת המוות שנגזרה בחטא עץ הדעת הלא נגזרה על כל באי העולם, ולא יתכן שכל דורו של משיח ינצלו מגזירה זו. ומצאתי בס"ד שהרמח"ל עצמו עמד על כך במאמר העיקרים, ושם הובא כל העניין בסגנון תמציתי ובהיר, וז"ל: ואמנם החיים כולם צריך שימותו ויחזרו לעפר לפחות שעה אחת קודם תחיית המתים, ואחר כן ישובו ויהיו אותם הראויים לקום בתחייה. והנה, בתחייה יקומו צדיקים ורשעים, והרשעים שחטאו ולא נשלם בהם העונש הראוי, ייענשו אז כראוי להם. ואמנם אחרי התחייה יהיה יום הדין הגדול, שידין הבורא יתברך את כולם וישפוט הראויים לישאר לנצחיות והראויים ליאבד, הראויים ליאבד ייענשו כפי מה שראוי להם ולבסוף יאבדו לגמרי, והראויים לישאר יישארו במדריגה שתגיע להם כפי המשפט בעולם שיחודש. והנה, אחר שהוכנו הראויים לישאר בנצחיות כל אחד במדריגתו הנה העולם הזה יחזור לתוהו ובוהו דהיינו שיפסיד צורתו וישוב מים במים כמו בתחילת הבריאה, ובין כך ובין כך הצדיקים שזומנו לנצחיות הקדוש ברוך הוא יעמידם במאמרו כמלאכי השרת בלי שיצטרכו לעולם הזה. ואמנם לא ישיגו עדיין הטובה האמיתית הראויה להם, אלא אחר שעמד העולם תוהו הזמן שגזרה החכמה העליונה ישוב ויחודש בצורה אחרת נאותה למה שראוי שיהיה לנצחיות, וישובו הצדיקים וישבו בו ויתקיימו בו לנצח נהנים בטובה האמיתית כל אחד כפי מדריגתו. ע"כ. ויהי חלקנו עמהם, אכי"ר.